יום ראשון, 9 במרץ 2014

ההסתגרות

1.3.1991
שלום לכם,
אתם בטח שואלים ומתעניינים בשלומי , אז אני רוצה לשתף אתכם במעט.

אחרי התפטרותי אין בי כל חרטה. לא יוצא מביתי ברחוב צמח מספר 1 בירושלים כבר מספר שנים רב , מאז 1983, יצאתי רק לאזכרה השנתית של אשתי עליזה.
מעולם לא אמרתי את רגשותיי בפומבי . את הספר שתכננתי לכתוב בשנים קודמות, בנושא: "בדור השואה והתקומה", לא כתבתי. למכתבים רבים שנשלחים אליי כמובן עניתי בקיצור ונימוס.
כתב מחדשות "במבט" שאל אותי "למה פרשת?" אני מודה שהייתי מבולבל , עניתי לכתב בקול רועד וצרוד , שסיבות להתפטרות שמורות בליבי ולא הוספתי עוד מילה . אני צריך להודות שקצת התביישתי וקצת פחדתי כרגע אני לא רוצה להתראיין ואני לא ניראה לי שהתראיין אי פעם.

אף פעם לא פרסמתי את סיבות התפטרותי .

באוגוסט 1990 עברתי לתל אביב . קצת היה קשה לעבור , זה היה אחרי שהתאשפזתי באיכילוב. בריאותי רופפת  ואני לאחר חבלה ושבר בעצם הירך , נאלץ לנוע בכיסא גלגלים ואומרים שאני לא הולך לצאת מימנו בזמן הקרוב או בכלל.

בתל אביב רק אנשים מעטים מבקריי הקבועים, וכמובן בני משפחתי, ארידור שהיה מזכיר ממשלתי השני, יחיאל קדישאי, חברי הטוב שהיה קרוב אליי ואיש סודי. הוא חבר אמיתי, מגיע אליי כמעט בכל הזדמנות לשאול לשלומי ומביא לי את עיתוני היום.




עורך: עידו ב.ח

יום רביעי, 5 במרץ 2014

התפטרותי

6 שנים ו-112 ימים כהנתי כראש ממשלה עד שהחלטתי לעזוב ...
אספר על יום שעזיבתי ועל הרגשותי ..
זה היה יום חם, מרוב החום היתה  זיעה בידיים.
מזג האוויר היה 25 מעלות ואני הרגשתי כ- 40 מעלות צלסיוס.                    
היו עננים שהוסיפו לתחושת בטן רעה ..  הרגשתי הרגשה מוזרה,  קושי להגיד שאני מתפטר, אני בלחץ ואני לא יודע מה  עתיד יביא ..
אני לא ישנתי כל הלילה ...
זה קרה בבוקר, לפני הודעתי על כוונתי לפרוש, מול ביתי התאספו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתי ולצדם  אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותי על ההחלטה. זה עזר לי מאוד , הם חיזקו אותי . בישיבת הממשלה הודעתי על התפטרותי במילים "איני יכול עוד"...
ובכך הגיעה לסיומה קריירה פוליטית מזהירה, ונחתם פרק חשוב בחיים שלי  וגם בהיסטוריה מדינת ישראל.
לתקופה רבה הסתגרתי בביתי...


                                               עריכה :אורי מ'

עליזה אשתי...

                                       

היום אני ממש עצוב !
חזרתי  מהלוויה של אשתי עליזה
היה היום יום קריר,  אני מרגיש רע.
קשה להיפרד  מאשה  שחיה איתי וליוותה אותי בטוב וברע כל כך הרבה שנים .
  מאוד קשה!                              
אני נזכר שהיה עלי לטוס לארה"ב , אך היססתי בגלל מחלת רעייתי.  היא כתבה לי בפנקסי שאסע ורופאיה עודדו אותי שאסע בלב שלם.                                                                                       
בשבת שהייתי עוד בלוס אנג'לס הודיע לי יחיאל קדישאי, יד ימיני, בלב כבד שרעייתי עליזה נפטרה.

נשברתי, אמרתי שלוש מילים בלבד: "למה עזבתי אותה?" וחזרתי על המילים הללו שוב ושוב בעודי מזיל דמעה  . לא סלחתי לעצמי על שעזבתי אותה בעודה חולה ומאז נעטפתי בעצב עמוק .                         
במשך 16 שעות הטיסה מלוס אנג'לס לישראל לא יצאתי מפינת השינה שלי ורק חשבתי ונזכרתי איך נפגשנו לראשונה.    

אני  זוכר את הרגע הראשון שראיתי אותה, נערה צעירה בת 17 היא הייתה יפיפייה לא רציתי להוריד את עייני ממנה, באתי למשפחתה כנציג מהתנועה בית"ר  לארוחת ערב והיא שתקה שנינו ידענו שזו אהבה ממבט ראשון.
ולכן, למחרת שלחתי לה פתק ובו רשמתי שראיתי אותה בפעם הראשונה אך הרגשתי שאני מכיר אותה כל חיי.

אני נזכר ביום המאושר בחיי-שהתחתנו ב-29 במאי  1939 בבית הכנסת הגדול בדרוהוביץ בפולין התייצבנו במדי בית"ר ומה שאני לא ישכח זה שלחתונתנו בא במיוחד זאב ז'בוטינסקי מפריז.

והיום היא כבר איננה...



















עריכה : לידור א' ושירי ק'



מלחמת לבנון


30.5.1985
לעולם לא אשכח את יום שישי, ה-4 ביוני 1982.
בעקבות ניסיון התנקשות בחיי שגריר ישראל בלונדון החלטנו לעשות מעשה. מזג האוויר היה 17 מעלות והיה קריר. די מפתיע שביוני יהיה קריר .
מלחמת לבנון נפתחה כפעולה צבאית מוגבלת בשם "מבצע שלום הגליל". את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון פת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. אש"ף הגיב להפצצת ישראל בהפגזה על יישובים בצפון ישראל. ביום שישי ה-4 ביוני.
1982 החלטנו בממשלה ברוב קולות על מבצע צבאי בלבנון. מטרת הפלישה ללבנון הייתה פגיעה בבסיסי הארגון לשחרור פלסטין בדרום-לבנון. אני ו ואריאל שרון הורונו על פתיחת מבצע רחב היקף בשם "מבצע שלום הגליל". מטרות המבצע השתנו במהלכו והן עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל. בפקודת המבצע ועל פי ידיעתי, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. אולם זה הסתבך, והפך למלחמה של ממש. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכול בכל. מגבלות תקציביות והקמת ממשלת האחדות הלאומית הובילו את ישראל לנסיגה מלבנון. התעמת עם הצבא הסורי, הגיע עד ביירות, סבל מאבידות רבות ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח, ועדת כהן, אמרה לי שלא שקלתי נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. גם מעדותי בפני הוועדה עלה הנתק ביני לדרג הביטחוני. מלחמת לבנון הביאה להפגנות רבות נגדי מצד גורמים בשמאל. מול בית הממשלה כינו אותי ואת שרון רוצחים.
הנסיגה ההדרגתית הסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שפרצה המלחמה. זהו תקופה הכי קשה 
בחיי. יותר מידי אובדנות... מוות...





עריכה: מרק ל' ודניאל ק'

"מבצע משה"

25.3.1985
עכשיו מרס 1985.  סוף סוף יהודי אתיופיה הגיעו לארץ ישראל אחרי זמן רב של רגעים קשים של חוסר באוכל ובמים מזוהמים.
זהו המבצע החשוב ביותר שנעשה עד היום בהבאת יהודים לארץ ישראל, מבצע מיוחד שנקרא "מבצע משה".
"הביאו לי את יהודי אתיופיה" – פניתי בפנייה אל ראש "המוסד" יצחק חופי. אנשי "המוסד" שיצאו בסיוע צמוד של חיל הים וחיל האוויר לפעולה סודית וחשאית לסודאן לחלץ את יהודי אתיופיה ממחנות הפליטים מוכי הרעב והמגפות. חיכיתי בארץ במתח רב ובחשאי לשמוע מיצחק.  הצלחנו! הם הגיעו!!!

זה לא היה פשוט. השגנו הסכמה חשאית בין נשיא סודן ג'עפר נומיירי לישראל (בתיווך ארה"ב) להעלאה מהירה והמונית של אלפי היהודים ממחנות הפליטים בסודן לישראל. בין 21 בנובמבר 1984 ל-22 במרס 1985 הועלו בחשאי לישראל כ-6,360 איש,  רובם במטוסים שנשכרו במיוחד לשם כך וטסו בין סודן לאירופה ומשם לישראל. מספר קטן יותר של עולים הוברח באמצעות סירות לאניות שהמתינו לעולים בלב ים.
 במסע מסוכן בו נספו הרבה יהודים ממגפות, רעב והתקפות שודדים רצחניות. לבי עם המשפחות. יחד עם זאת אני יודע שזוהי רק התחלה. יש עוד הרבה יהודים שמחכים, חייבים לדאוג לעלותם גם אותם.





עורכים: סיון ד' ונועם מ'




ניצחון בבחירות פעם שניה

30.6.1981
יום שרבי בחוץ החום וההתרגשות להתמודד שוב על רשות הממשלה העירה אותי מוקדם.
אני די דואג מפני ששמעון פרס היה נראה בטוח בניצחון, ושמעון לא נראה כמו בנאדם שמוכן להפסיד שוב!  
אני מקווה שהעזרה שלי לעולי אתיופיה סחפה כמה אנשים שלא בחרו בי בבחירות הראשונות...   כן,זה באמת היה מעשה טוב. רק עוד 3 שעות להחזרת על המנצח בבחירות אני מתרגש, החליפה מגוהצת ונאום מוכן אבל אני חושש שהוא קצת קצר. זהו זה אני צריך ללכת כבר שתיים בצהריים אני הולך. איזה כיף!!! אני ראש ממשלה בפעם השנייה, אני מרוצה מהנאום למרות כשקראתי אותו גמגמתי מרוב התרגשות, כשהכריזו על המנצח היו לי פרפרים בבטן. אבל כבר לא החפת לי מפני שעברתי את הכול וזכיתי ביושר.



                                     







עורכים: טדי א' ושי ו'

פרס נובל לשלום

10.12.1978

אני מתרגש לקראת קבלת פרס נובל לשלום. אני וחברי לשלום אנואר סאדאת מקבלים יחד את הפרס. הגעתי לאוסלו בירת נורווגיה. ממש קר בנורווגיה אבל אני ממש מתרגש  
אני מקבל את הפרס כי אני וסאדאת חתמנו על הסכם שלום בין שני המדינות שלנו ישראל ומצרים. השיחות ביני לבין מר סאדאת התחילו שנה לפני, עוד בשנת 1977. היו הרבה קשיים ורק לפני כ-שלושה וחצי חודשים לאחר שהיה ממושכת במעון הקיץ של הנשיא קרטר במרילנד, סוף סוף הגענו לסכם. זהו לא היה הסכם פשוט. הרבה ויתורים והכל למען שלום!
בוועידת פסגה ב"קייפ דייוויד" בנוכחות של הנשיא ג'ימי קרטר חתמנו יחד על ההסכם שלום. כעת הנני מתכונן לנאום. נאום של ניצחון. השלום ניצח! ראשית אני אודה לגולדה מאיר על עזרתה ותמיכתה בדרכי הארוכה. לפני יומיים לווינו את גולדה מאיר לדרכה האחרונה. אבדן גדול למדינת ישראל. אני חייב לאודות גם לאישה שלי, עליזה, שתמכה בי, ובמיוחד למדינתי הנפלאה שתמכה בי באורך כול הדרך . 



                                          

עריכה: עידו ב'

הסכם שלום בין ישראל למצרים

היום יום שני ה-26 במרץ 1979.
היום התעוררתי בתחושה של חשש בגלל שהיום אני עומד לחתום על הסכם שלום בין ישראל למצרים. בלילה היה לי מאוד קשה להירדם כי עברו בי תחושות של דאגה, פחד וגם עברו בי כל מני רגשות שונות.
אני פוחד שאנשים שתמחו בי כל הדרך לא יתמחו בי אחרי ההסכם וגם שיהיו לי מתנגדים או שההסכם הזה בסוף לא יצליח. וגם אני קצת שמח שאני עומד להיפגש עם נשיא ארצות הברית גימי קרטר ועם נשיא מצרים אנואר סאדאת ולחתום איתם הסכם שלום ושלא יהיו בינינו מלחמות. ועכשיו אני צריך להתארגן לקראת הסכם השלום שאני הולך לחתום עליו.
כשיצאתי החוצה היה בחוץ מזג אויר נעים היה 21 מעלות. ההסכם נערך במדשאות הבית הלבן ב- קמפ דייוויד. כשהגעתי למדשאות הבית הלבן הסתכלתי סביבי ועל הקהל והתרגשתי כי סוף סוף אני עומד לחתום על הסכם שלום עם מצרים וגם כי לא יהיו יותר מלחמות. בקהל היה כ- 1500 מוזמנים, והטקס נמשך כ- 45 דקות.

לפני ההסכם השלום שעשיתי היום, שרר בין ישראל למצרים מצב מלחמה אנחנו נלחמנו זה בזה במלחמת העצמאות במבצע קדש במלחמת ששת הימים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
בהסכם השלום עם מצרים אני הסכמתי לנסיגה מכול חצי האי סיני ולפינוי כל היישובים הישראלים ושדות התעופה בסיני. אני גם נאלצתי להסכים לסעיף מיוחד בהסכם שעסק בזכויות "הלגיטימיות והצודקות" של העם הפלסטיני ובהבטחת אוטונומיה (מנהל עצמי) לפלסטינים תוך כמה שנים. עם זאת, תמורת נסיגה מלאה מסיני השגתי פירוז מלא של כל חצי האי סיני והצבת חיילי או"ם בשטחו. מצרים קיבלה לשליטתה המלאה את כול חצי האי סיני (שנכבש ממנה במלחמת ששת הימים), אך ויתרה על דרישתה להסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית ולהפסקת השליטה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה שתי המדינות זכו, בעקבות הסכם השלום, לסיוע וצבאי נרחב מן האמריקאים.

     



עריכה: דנה ק' וניקול א'

יום שלישי, 4 במרץ 2014

ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת

י' כסלו תשל"ח ,20 בנובמבר 1977.
זה היה יום ראשון .
מזג אוויר נוח של נובמבר, שמש ושמים נקים - אפילו טבע התאים את עצמו לקראת ביקור
הנאום שלי כבר מוכן.
קמתי בבוקר היו לי פרפרים בבטן , אחריי הרבה שבועות שהתכוננתי על הנאום הזה סוף סוף היום הזה הגיע...
הנאום: הערב הגיע כל האורחים הגיעו והתרגשתי מאוד. והתחיל הנאום: בהתחלה אני בירכתי כמה אנשים חשובים שהם חברי כנסת : הריני מברך את נשיאה של מצרים לבואו לארצנו ולהשתתפותו בישיבת הכנסת. זמן הטיסה בין קהיר ובין ירושלים קצר , אך המרחק ביניהם היה עד אמש אין – סוף.

הנשיא סאדאת עבר את המרחק הזה באומץ לב. אנחנו היהודים יודעים להעריך אומץ לב , ונדע להעריכו אצל אורחנו , כי באומץ לב קמנו ובו נחיה.
וכך אחריי כמה זמן שדיברו ודיברו בסוף אנחנו עשינו שלום וכולם מחאו כפיים.
שהנאום שלי נגמר ירדתי מהבמה עם הרגשה ממש טובה, והרגשתי שהצלחתי ממש טוב ואני הייתי גאה ושמח.
קישור לסרטון הנאום בסאדאת הכנסת:


יום ראשון, 2 במרץ 2014

הבחירות

17.5.1977
אני תמיד אזכור את היום הזה, בו נבחרתי לראש ממשלת ישראל. 
כאשר השעון המעורר צלצל התעוררתי בהתרגשות. בחוץ היה חמים ומעונן חלקית.
לא יכולתי להגיע למטה מכיוון שהיה לי התקף לב לפני כמה ימים.
אחרי 8 מערכות בחירות, אני מקווה שהפעם ניבחר. רציתי ללכת לישון מפני שידעתי שתוצאות הבחירות יהיו רק בערב, אבל לא הצלחתי להירדם מפני שכול הזמן חשבתי על הבחירות.
הערב הגיע, הגעתי לעימות הטלוויזיוני עם שמעון פרס, הצלחתי לשלול את התדמית הקיצונית שביקשו להדביק לי אנשי המערך והצתיירתי כמנהיג שקול ומוכן להנהיג. במקום היו הרבה עיתונאים צלמים ותומכים. השעה 00:58 בלילה, בעוד כמה דקות נדע מי ייבחר.
אומרים שיש לנו סיכויים טובים מאוד הפעם. הרגע הגיע והתוצאה כבר סופית, אני צועק בלב ,נבחרנו!
עם 583,968 קולות לעומת 430,023 במערך. ברגע זה הייתי כל כך מאושר!
הנה סרטון שעשו על הבחירות ועליי בטלוויזיה:
  
והנה תמונה שלי ושל אשתי מצביעים:

נערך על ידי: אלכסיי ק' וטל ש'

יום שבת, 1 במרץ 2014

תנועת החרות והאופוזיציה

בקיץ 1948, הקמתי את תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי, הלאומי.
הייתי נרגש מאוד.
תנועת החרות היא מפלגה ימנית, שפועלת בישראל מתחילת ימי המדינה. ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשותי. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם"
עכשיו בגיל 35 פרק חדש נפתח בחיי אני מאוד מופתע ורציתי לשתף אתכם – פרק המדינאי.  
אני מייסד מפלגה פוליטית חדשה "תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועומד בראשה. בבחירות לכנסת זכתה תנועתי ב- 11 מנדטים. עכשיו אני הפכתי לחבר הכנסת. חרות תשאר נאמנה לעקרונותיה ופעלה כדי לשמש חלופה לשלטון הסוציאליסטי בראשות דוד בן-גוריון.

אני יודע שדוד בן גוריון לא יצרף אותי לממשלה, וגם מהאופוזיציה אני ימשיך להתנגד לשלטון מפלגת מק"י ולשמור על עקרונות תנועת חרות.


עורכים: אופק ב.נ. ורותי ש'

יום שישי, 28 בפברואר 2014

מפקד אצ"ל


לא אשכח את אריה בן אליעזר ששחרר אותי ועוד מספר חיילים יהודים מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות יצאתי ואיתי יצאו יחד ארבעה חיילים. יצאנו לחופשה ללא תשלום ושאינה מוקצבת בזמן ,ממנה לא חזרנו לעולם הביתה. השנה 1943 ,אני בן 30, ומוניתי למפקד האצ"ל. 

אני מאוד מתרגש כי זה משהו חדש עבורי. עליי לארגן מחדש את המחתרת , מיניתי לסגני את מרידור .
היה יום חמים כ- 26 מעלות , ממש לא מתאים לחודש דצמבר, בצהרים לא ירד גשם אך בערב ובבוקר ירדו טיפות למרות זאת היה חם מאוד ולא היה רוח.
כינוי המחתרת הראשון שלי היה "בן דוד". בארבע השנים שבהן אני מפקד על אצ"ל ביצעתי בארגון קרוב ל-300 פעולות, אני נורא מותש, רציתי לנוח אבל הייתה הרבה עבודה.
ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי.
אני עצמי לא נטלתי חלק בלחימה עצמית אלא עמדתי בראש המלחמה הפוליטית. עיקר תפקידי להתוות את מדיניות המחתרת, לרכוש את אהדת דעת הקהל ולדאוג לניהול ארגוני יעיל. אני מאוד דואג וכואב את מה שקורה לוחמי, אלה אשר נפלו בקרב, אלה אשר נפצעו ואלה אשר נכלאו ואף גורשו מן הארץ למחנות גלות. אני לא נרדם ודואג מאוד. המכאיב מכל היו התליות.
אני וחברי עשנו מאמץ עצום להצלת חיי חברינו, שתלו אותם במיטתם. זה אחד הימים העצובים בחיים שלי משום, שהיום בו תלו את חברי.
קידמתי את רעיון האחדות הלוחמת ומאמציי נשאו פרי, כאשר במשך כ- 9 חודשים פעלה "תנועת המרי העברי", מסגרת משותפת להגנה, אצ"ל ולח"י ואשר הלמה קשות בבריטים ורק "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד הביאו ראשי הישוב לחזור בהם ולנתק מגע עם "הפורשים" כפי שכינו את אנשי האצ"ל ולח"י.



 
      עריכה: קרן ודבורה

יום חמישי, 27 בפברואר 2014

אני בכלא לוקישיקי, סיביר

20.9.1939

ממש קפוא לי קר מאוד.
הגרמנים באו לפולין והתחילו להשתלט על המון ערים  ואז הבנתי שהתחילה מלחמת העולם השנייה.
אני ממש עצוב שלקחו אותי לכלא בגלל שהייתי נציג בית"ר(ברית נוער עברי על שם יוסף תרומפלדור).
אני בכלא לוקישקי שבסיביר אני כבר לא יכול קשה לי מאוד אני צמא נורא וגם רעב אני נהייתי תשוש וחולה, אבל אני מבטיח שאני יחזור לביתי ואפגוש סוף כל סוף את אשתי היקרה עליזה,
 שממנה אני רחוק  ורק מקווה שהיא בסדר.

אני עוד מעט צריך ללכת לעבוד בחוץ בקור הזה, האנשים האלו שישרדו בסיביר ממש גיבורים אבל אני לא יכול להבטיח כלום אולי אני יחזור לביתי, או שאני ישאר פה.


עריכה: לינת א'








ילדותי

16.8.1929

אחחחח.... יום הולדת 16... אני מרגיש שאני חייב לחזור לילדות שלי, לאחים שלי, להורים שלי ולבית ספר.
אני אספר לכם את סיפור ילדותי עד גיל 16.
נולדתי ב-16 באוגוסט 1913 ביום שישי בברסט ליטובסק.
יום זה היה אביבי רגיל.
מי שיילדה אותי הייתה בלומה, אשתו של מרדכי שיינרמן, סבתו של אריאל(אריק) שרון הקטן.
הורי קראו לי מנחם כי, נולדתי בפרשת נחמו. אני הבן הכי קטן בבית.
אחותי הגדולה היא רחל ואחי הגדול הוא הרצל. שם האב שלי הוא זאב ושם אמי הוא חסיה.
כשהייתי בן שלוש משפחתי עזבה לדרוהיצין בגלל מלחמת העולם, משפחתי נדדה במשך שנה ביערות ונשארה בקוברין. דבר זה היה קשה לי מאוד. כעבור ארבעה שנים חזרנו לבריסק. שמחתי מאוד שחזרתי לבריסק ולבית שלי.
כאשר הייתי בן 6 ההורים שלי שלחו אותי ללמוד בבית ספר עברי- דתי בשם "תחכמוני".
שם למדתי לאהוב את התנ"ך. כבר אז התחלתי לקרוא את התנ"ך. כשהייתי ילד היינו לומדים בשבת. הורים שלי לא רצו שאני אכתוב בשבת ולכן נמנעתי מהכתיבה. בשבת היה לילדים בבית ספרנו מבחן במקצועי האהוב לטינית. הייתי מאוד עצוב כי קיבלתי בלתי מספיק במקצוע האהוב שלי.כבר אז, עוד לפני גיל 13 חלמתי להיות עורך דין, אך בסוף לא הגשמתי את חלומי. בגיל 16 הצטרפתי לתנועת הנוער בית"ר. שם פגשתי בפעם הראשונה את מנהיג התנועה, זאב ז'בוטינסקי, שבא לנאום נאום. נאומו היה: "אתה יושב למטה ומקשיב לאיש וחש בכל עצמותך כיצד הוא מעלה אותך מעלה, מעלה. הנכבשת? לא, למעלה מזה: נתקדשת". הוא השאיר עלי רושם עז.


    
                                                               עורך: אילן א'